דו"ח מיטצ'ל

מבוא

ב-17 באוקטובר 2000, בתום ועידת השלום למזרח התיכון בשארם א-שייח, מצרים, נשא נשיא ארצות הברית נאום בשם המשתתפים (ממשלת ישראל, הרשות הפלסטינית, ממשלות מצרים, ירדן וארצות הברית, ארגון האומות המאוחדות והאיחוד האירופי). בין השאר, הצהיר הנשיא כי:

ארצות הברית תפתח עם הישראלים והפלסטינים, ותוך התייעצות עם המזכיר הכללי של ארגון האומות המאוחדות, ועדה לבירור העובדות הנוגעות לאירועי השבועות האחרונים ולאופן שבו ניתן יהיה למנוע את הישנותם.

ב-7 בנובמבר 2000, בעקבות התייעצויות עם המשתתפים האחרים, ביקש מאתנו הנשיא לשמש במה שנודעה מאז כ"וועדת בירור העובדות של שארם א-שייח."

לאחר פגישתנו הראשונה, שנערכה לפני שביקרנו באזור, יצאנו בקריאה לשים קץ לאלימות. פגישותינו ותצפיותינו במהלך הביקורים שערכנו מאז באזור העצימו את תחושותינו בהיבט זה. היא רק תעצים אותם עוד יותר. מוות והרס לא יביאו שלום, אלא יעמיקו את השנאה ויקשיחו את נחישותם של שני הצדדים. ישנה  דרך אחת בלבד להביא שלום, צדק וביטחון למזרח התיכון, והיא דרך המשא ומתן.

למרות ההיסטוריה ארוכת השנים שלהם וקרבתם הרבה, דומה שישנם ישראלים ופלסטינים שאינם מעריכים דיים אלו את בעיותיהם של אלו. דומה כי ישנם ישראלים שאינם מבינים את ההשפלה והתסכול שהפלסטינים חייבים לעבור מדי יום ביומו כתוצאה מהחיים בהשפעתו המתמשכת של הכיבוש, המקבל חיזוקים מנוכחות כוחות צבא ישראליים והתנחלויות בקרבם, או את נחישותם של הפלסטינים להשיג עצמאות והגדרה עצמית אמיתית. דומה כי ישנם פלסטינים שאינם מבינים עד כמה נוטע הטרור פחד בקרב הישראלים ועד כמה הוא חותר תחת אמונתם באפשרות לדו-קיום, או את נחישותה של ממשלת ישראל לעשות את כל שיידרש בכדי להגן על אזרחיה.

פחד, שנאה, כעס ותסכול גאו בקרב שני הצדדים. הסכנה הגדולה מכל היא שתרבות השלום, שטופחה במשך העשור האחרון, הולכת ומתפוררת. את מקומה תופסת תחושה הולכת וגוברת של חוסר תוחלת וייאוש, ופנייה גוברת והולכת לאלימות.

שני עמים גאים חולקים חבל ארץ וגורל. טענותיהם הסותרות וההבדלים הדתיים ביניהם הובילו לסכסוך מדכא, מייאש ופראי. הם יכולים להמשיך בסכסוך, או הם יכולים להתדיין כדי למצוא דרך לחיות בשלום זה לצד זה.

כל-כך הרבה כבר הושג. כל-כך הרבה נמצא בסכנת התפוררות. אם הצדדים מבקשים להצליח בהשלמת מסעם ליעדם המשותף, יש ליישם התחייבויות שהוסכם עליהן, לכבד את החוק הבינלאומי ולהגן על זכויות האדם. אנו מפצירים בהם לשוב למשא-ומתן, יהיה קשה אשר יהיה. זוהי הדרך היחידה לשלום, לצדק ולביטחון.

דיון

האלימות לא תמה (מאז פסגת שארם א-שייך). היא החריפה. לפיכך, הצורך הבוער ביותר בקרב האנשים באזור שאתם דיברנו הוא לשים קץ לאלימות ולשוב לתהליך של כינון שלום בר-קיימא.

דאגתם חייבת להיות דאגתנו. כדי שהדו"ח שלנו ישפיע עליו להתמודד עם המצב הקיים, השונה מזה שחזו משתתפי הפסגה. בדו"ח זה ננסה לענות על השאלות שהציבה בפנינו פסגת שארם א-שייח: מה קרה? מדוע זה קרה?

עם זאת, לאור המצב הקיים, עלינו להרחיב אודות החלק השלישי של המנדט שלנו: כיצד ניתן למנוע את הישנות האלימות? הרלוונטיות וההשפעה של עבודתנו תימדד, בסופו של דבר, על-ידי ההמלצות שנציע בתחומים הבאים:

* הפסקת האלימות
* שיקום האמון
* חידוש המשא-ומתן