הסכמי אוסלו- הבועה שהתפוצצה
מאת ראש העיר אריאל, רון נחמן                                         מארס 2002

בשנת 1993, כאשר ראש הממשלה רבין ז"ל חתם על הסכמי אוסלו, הסברה הכללית הייתה כי הסכם זה יביא יציבות מסוימת לאזור. היו מי שאפילו העזו לקוות כי ההסכמים יובילו לשלום אמת ובר-קיימא. עם זאת, רבים מאיתנו הזהירו את ממשלת ישראל כי הסכמי אוסלו יובילו רק לטרגדיה מבחינתה של ישראל ומבחינתו של העם היהודי. לדאבוננו, לא שעו לאזהרתנו.

חשוב להבין את ההיסטוריה של האזור כדי להבין את השלכות הסכמי אוסלו. מעולם לא הייתה רשות פיזית שהשתייכה לפלסטינים. עד 1967 החזיקה ירדן באופן לא חוקי באדמות יהודה ושומרון שממערב לנהר הירדן (מכאן "הגדה המערבית"), ואילו מצרים החזירה בעזה. מעולם לא הייתה תביעה מצד הפלסטינים לאדמה משלהם או הצעה מצד ממשלות ירדן או מצרים לספק להם אדמה.

הייתה זו ממשלת ישראל שיצרה את הרשות הפלסטינית וטיפחה את חלום המדינה הפלסטינית. הסיבות שירתו את עצמן. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו על מדשאת הבית הלבן בארצות הברית, כיניתי את לחיצת היד הידועה לשמצה בין רבין לערפאת כ"כוח החולשה". שני המנהיגים עמדו בנקודות החלשות ביותר בקריירות שלהם. לנוכח קואליציה מגמגמת, הנשענת על מפלגות ערביות ועל מפלגות שמאל קיצוני, ולנוכח שורה של כישלונות כלכליים, איבד רבין במהירות את תמיכת הציבור הישראלי. הוא נואש להישג. ערפאת איבד את תמיכתן הפיננסית של כווית ושל ערב הסעודית מפני שצידד בסאדם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ. אש"ף פשט למעשה את הרגל והשתוקק לחילופי הנהגה. ערפאת גם הוא נזקק נואשות לחיזוק מעמדו. רבין בחר לנפנף בהבטחת השלום וערפאת בהבטחת המדינה הפלסטינית.

למרות שישראל לא צפויה הייתה לקבל שום דיווידנדים ממשיים ממה שנתכנה "הסכם השלום", יצאו הפלסטינים ברווח של ממש. עד 1993, היו כל יהודה, שומרון ועזה בשליטה ישראלית. משנת 1993-99 ועד אוסלו א' וב' וההסכמים שבעקבותיו, ויתרה ישראל על הנכס היקר ביותר שלה. לראשונה בהיסטוריה העולמית, קיבלו הפלסטינים שטחים משלהם. עד סוף 1999, נתנה ישראל לפלסטינים 95% מעזה ולמעלה מ-40% מיהודה ושומרון.

הסכמי אוסלו הובילו גם להקמת צבא אש"ף. הפלסטינים הודיעו מיד כי המדינה החדשה והאוטונומית – שתתחיל בעזה

היו עוד נושאים שגם הם הבטיחו את כישלון הסכמי אוסלו. למדינה פלסטינית לא יהיה כל בסיס כלכלי. ההסכמים לא דאגו לעצמאות הכלכלה הפלסטינית ולא ביקשו מימון ממדינות ערב השכנות שטענו כי הן תומכות בתביעות הפלסטיניות. הקשיים הכלכליים שנוצרו הפכו את עזה לזירה נצחית של סכסוך. שלום אמיתי חייב להתבסס על סביבה כלכלית שתביא ליציבות באזור כולו.

הסכמי אוסלו גם סיכנו באופן חריף את אספקת המים של ישראל. שליש ממקורות המים של ישראל נמצאים באקוויפר ההר ביהודה ושומרון. שליש נוסף מגיע מרמת הגולן. מסירת השטחים החיוניים הללו לידי הרשות הפלסטינית וסוריה, בהתאמה, תותיר את ישראל ללא מקורות המים העיקריים שלה.

            ללא ספק, התמוטט הסכם השלום הזה, כפי שהוא מכונה. הגיע הזמן להודות בעובדות. לא נוכל עוד להאמין להבטחותיו של ערפאת באנגלית, בעוד שבערבית הוא קורא להשמדת ישראל. כאשר הוא מדבר בפני העיתונות המערבית, ערפאת משמיע את מה שהעולם רוצה לשמוע. בפני קהליו שלו, לעומת זאת, דבריו שונים בתכלית. הוא מוסיף לקרוא למלחמת קודש נגד המדינה היהודית ונגד העם היהודי. הוא מוסיף לדבר על צעידה אל תוך ירושלים, מעודד טרור ומפעיל מדיניות של דלת מסתובבת במעצרים פומביים של מנהיגי טרור. לאורך מרבית השנה וחצי האחרונות, גישה דו-פרצופית זו עבדה היטב.

ב-11 בספטמבר 2001 השתנה העולם. הלם התקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי שימש כקריאת התעוררות המזכירה לעולם כי הטרור אינו מוגבל למזרח התיכון בלבד, אלא הוא בעיה של כל מדינה דמוקרטית. אט אט, חדלה הקהילה הבין-לאומית להבחין בין טרור בישראל לטרור בשאר העולם. דומה כי סוף סוף מתגבשת ההכרה האמיתית לפיה ערפאת לא רק שנתן חסות לארגוני טרור, כי אם גם טיפח את פעילויותיהם הקטלניות.           

ההתקפה על ארצות הברית, שהוכנה ומומנה בידי ארגון אל-קעיידה של עוסאמה בין-לאדן, עימתה את הממשל האמריקני עם המציאות העגומה והמפחידה של הטרור הערבי ועם המשמעות האמיתית של הג'יהאד האיסלמי. כתוצאה מכך, רוב שותפיו של ערפאת מופיעים כעת ברשימת ארגוני הטרור שהרכיבו האמריקנים. ערפאת חייב כעת לנקוט בצעדים מיידיים כדי להביא למעצרם של טרוריסטים מוכרים ולמנוע פעילות טרור בקרב אנשיו שלו. אם ייכשל בכך, יכיר העולם במה שאנחנו בישראל יודעים זה זמן רב – שערפאת גם הוא ספק טרור בין-לאומי

            הגיע הזמן שאדריכלי הסכמי אוסלו יודו בטעותם. היום, ברור עד כאב כי ערפאת אינו ולא יכול להיות שותפה של ישראל לשלום. בועת אוסלו התפוצצה. עלינו לשנות כיוון ולחפש דרכים אחרות לדו-קיום של שלום. ראשית, עם זאת, מדינות ערב שבאזור חייבות להפסיק לממן את הטרור ולתמוך בו, ותחת זאת להתחיל להשקיע את רווחי הנפט שלהן בשלום

            על מצרים להוביל את המאמץ בכך שתספק שטחים בצפון סיני, על גבול עזה, לפיתוח תעשייתי. בעזרת תמיכה כספית מכווית ומערב הסעודית אפשר יהיה לפתח הזדמנויות תעסוקה לפלסטינים. מיזמים תעשייתיים, סביבתיים ורפואיים משותפים לרשות הפלסטינית וליישובים היהודיים ביהודה ושומרון יוכלו ליצור קשרים בונים ולהגדיל את מקורות התעסוקה לכל. דו-קיום, לא הפרדה, היא הדרך האפשרית היחידה לשלום

            משא ומתן אמיתי לשלום, עם זאת, יוכל להתקיים רק במסגרת שבה תובטח זכותה של ישראל להתקיים, לפרוח ולצמוח; ושבה גבולותיה יהיו בטוחים ויזכו להכרה בין-לאומית. ישראל חייבת לשמור על נוכחות יהודית חזקה באזורים אסטרטגיים חיוניים ביהודה ושומרון כדי להבטיח את ביטחון המולדת היהודית. זהו חוב שאנו חבים לדורות הבאים של ישראלים ויהודים בעולם כולו.